בטיול תבור הרגשתי מן ניצחון אישי קטן.
לאורך המסלול נזכרתי בטיול פתיחת שנה- כמה חששתי, כמה פחדתי, איזה מובכת, חרדה חברתית של הישמור !
ואז, טיול תבור- איזה רוגע, איזה כיף זה לטייל, איזה כיף זה לטייל עם חברים, איזה כיף זה גם ללכת קצת לבד, בלי להרגיש מבוכה או רגשות אשם על זה, פשוט לקבל את מה שהטבע מציע לי.
ופה הרגשתי את הניצחון- ניצחתי את הבושה.
אני זוכרת שהטיול הגיע באמצע כל הבלאגן- כן מפתחות, לא מפתחות, מלחמה בחוץ, ראש בראש מול הצוות… ואז יצאנו לטייל, הטבע הזכיר לכולנו כמה אנחנו קטנים, עוד חלק מהמערכת הקיומית.
הטיול הגיע אחרי תקופה ארוכהההה שלא יצאנו מהמכינה, לאורך הטיול מצאתי עצמי חושבת (והגרגרנית שבי יוצאת החוצה) כשהלכתי עם עצמי או שעצרתי לרגע להסתכל, ובטח שעמדתי אל מול הנוף האין סופי ועוצר הנשימה- נזכרתי שהעולם מציע לנו הכל, את כל היופי, כל הטוב, כל השקט, כל הרעש, כל הטוהר, כל האמת,
ה כ ל.
זו בחירה שלנו מה לעשות איתו, ובמציאות ההזויה שאליה נקלענו, הרגשתי שהקרקע נשמטת לי בין הרגליים- הכל מוצע לנו וככה אנחנו (האנושות) נוהגים, עם מכונות הרג ומרדף להשגת כוח.
אבל לסיים עם כולם בתצפית- לפתוח פקל, למצוא חברה לעשות איתה פיפי, להתחבק חזק עם מי שלידי כי קפואאא, להסתכל ימינה ושמאלה, ולראות שיש גם את האלו שבוחרים בטוב. נתן לי את החותמת שאני נמצאת במקום הנכון, עם האנשים הכי טובים שיש לכדור להציע, אנשים שלא מביישים את הטבע.