אני זוכרת את הלילה לפני, שכולם התקשרו לכל המתמיינים וכולנו היינו באנרגיות מדהימות.

הכנס התחיל, המתמיינים התחילו להגיע ובעמדת הרשמה עפו חיוכים לכל עבר. ככל שעבר הזמן לתוך הסופש האווירה הביתית הייתה יותר ויותר מורגשת.

הקבלת שבת הייתה הקבלה הכי מרגשת בעולם, אווירה מדהימה שלנו עם עוד מיליון מתמיינים בתוך הגייל, היה פשוט מדהים. אני זוכרת איך כולנו התרגשנו ואיך המתמיינים היו באורות ולא הבינו לאן הגיעו. אירוע יחיד במינו.  המשכנו לארוחת הערב שהייתה גם היא טעימה, מדהימה ומיוחדת.

משם לערב החברתי של הריקודים שהיה מצחיק בצורה בלתי רגילה וגולת הכותרת שהייתה הריקוד שלנו. כל הבית היינו עם החולצות שהוצאנו, וצבע על הפנים ופשוט רקדנו. אני זוכרת שמה שזה גרם לפחות לי, להרגיש, זה שאם אני עם הבית אז יהיה בסדר. כל החזרות לתוך הלילה והתסכול, פשוט התפוגגו ברגע אחד שבו פשוט היינו אנחנו ועשינו צחוקים, סתלבט שיש רק אצלנו.

משם כמובן ליום השני שהיה קסום גם הוא, לא אשכח את הגנצייה בשקיעה עם כל המתמיינים וכמה קסום היה.

בנימה אישית היה לי מדהים להעביר את הסופש עם הבית, כל כך נהניתי עם כולם, גם עם שותפי היקר להדרכת בקבוצית וגם באמת עם כולם, ההרגשה הייתה שאנחנו פשוט מבינים אחד את השני.

כל הכנס היה באווירה מאוד מאוד מיוחדת. הבית שלנו הוכיח לעצמו שהוא יכול. הסופש היה הכי מרגש, הכי מדהים והכי מלא באהבה.