כנסי מיון

אחרי שבוע אחד שאני במכינה, לא מבינה מי האנשים סביבי ומה זה בכלל ועדות קיבלתי גיוסים.

זה גרם לי כביכול לדעת שלא משנה מה אני משמעותית פה כי הרי אני יו"רית גיוסים מזתומרת, אז האמת היא שלא, זה אף פעם לא מה שגרם לי להרגיש משמעותית פה, זה לא הטייטל ולא להסתובב עם לפטופ ולצעוק גיוסים בשמונה אצל דרור במשרד.

אז ניסיתי לחשוב בכל זאת למה התקופה הזאת גרמה לי להרגיש כל כך משמעותית? חשבתי בהתחלה שהתחושת משמעות הזאת זה לראות מתמיין וואו כזה, שאומר משהו שונה, שמעז, שבאמת מקשיב לאחרים, שבאמת רוצה ללמוד פה, ולדעת שבזכותנו, בזכות כולנו, משהו במסלול חיים שלו יקח פנייה וזה בידיים שלנו. ובאמת אתם לא מבינים אפילו מה זה התחושה הזאת בשבילי. זה השנייה הזאת שאת נזכרת כזה ״יואו גם אני הייתי קבוצית 5״ ו״יואו גם אני ישבתי בדינמיקה הזאת״ וזה שם לי מול הפנים מראה של מי שהייתי לפני שנה ומי שאני היום.

אבל הבנתי שזה לא מה שגרם לי להרגיש פה משמעותית, לא זה, אז חשבתי על זה עוד... ואז הבנתי שהתחושת משמעות הזאת זה הרגע הזה שיוצאים ממשבצת שאת יודעת שזה משהו שלא תלמדי בשום מקום אחר בחיים, שסיפרת סתם בדיחה ששיפרה למישהו מושחר את היום, שעבדתם על משבצת שלקחה מלא שעות שינה אבל גרמה לאיזה דיון שהזיז משהו קטן במחשבה של מישהו, שראית מישהו בדאון אז ישבתם בהר הביט והוא סיפר לך משהו שיושב עליו והבנת שזה בדיוק מה שאת מרגישה גם ולדבר על זה גרם לשניכם להרגיש לא לבד פה, התחושה הזאת זה לקום בבוקר עם לחץ כזה מכל המשימות והדד ליינים וללכת לישון שלא ברור איך כל הדברים האלו הספיקו לקרות ביום אחד, זה לעבוד בצוות עם אנשים שגורמים לי להגיד כל דקה ״איך אני לא חשבתי על זה״ והכנסים גורמים לי יותר מתמיד להבין כמה בקלות הייתי יכולה לפספס אתכם, כל התחושות האלה.

זה הכנסים בשבילי. זאת התקופה הכי טובה שלי פה וזה מה שגרם לי להרגיש משמעותית. זה יגל, זאת תמרה, זה איתי, זאת אנה, זה עילאי, זאת רות, זה אורי, וזה עוד הרבה שלקחו אחריות על משהו גדול ובזכותכם הרגשתי פה ככה. תודה.